כשאתה נולד במשפחת כנפו, הסיפורים מקיפים אותך מכל כיוון. הכתיבה מדגדגת לך באצבעות.

נעם שמע סיפורים מגיל אפס, ואולי לכן היה סופר מחונן בעצמוסבא שלמה-חי היה יושב ומספר סיפורים בשרשרת, חלקם מבודחים, חלקם רציניים, וחלקם סבוכים זה בזה. הגיבור של סיפור אחד הופך לשחקן המשנה בסיפור הבא, ומתגלגל משם לסיפור השלישי. וסבתא אסתר היתה יושבת ומקשיבה ברצינות, ומדי פעם מתקנת את סבא, או מזכירה לו סיפור שחייב להגיע עכשיו, או סיום אחר שהיא זוכרת לסיפור.

סבא מספר

בנם, סבא אשר, התיישב לכתוב את ספרו הראשון, “התינוק מאופראן”, ביום שיצא לפנסיה, כי הסיפור בער בו במשך שנים. מאז כתב וערך כעשרה ספרים. אבל את היצירה הספרותית המוקדמת ביותר שלו הוא לא העלה על הכתב, אלא סיפר בעל פה לילדים, לאחיינים ולנכדים.

לפעמים היו אלה עלילותיו של פלונ-פלונ-פלוק-ט’פלוק, הקוסם הכל-יכול, ולפעמים סיפורו של האיש שמצא תזמורת שלמה בארגז, ובה “כלים מכלים שונים”. כל כלי נגינה הודגם בתיפוף על הבטן או בדגדוג האצבעות של נעם המתמוגג.

נעם עטוף בטלית של רבי יוסף כנפו, במסיבת הבר מצווה שלו, 2013

המקור במוגדור?

אולי יש משהו בגנטיקה של משפחת כנפו, משהו שמפעיל את הצורך הזה לשבת ולספר סיפור. הכל התחיל ברבי יוסף כנאפו, שנולד לפני כמאתים שנה במוגדור-אסאווירה שבמרוקו. כמו נכדו ונינו, גם רבי יוסף היה מספר סיפורים מובהק, והוא הראשון שתרגם לערבית מוגרבית והביא למרוקו את סיפורי הבעל-שם-טוב, מייסד תנועת החסידות.

הוא כתב עשרות ספרים, שעסקו בעיקר במוסר ובתורת הקבלה. לא היה קל לפרסם במרוקו באותם ימים, אבל הצורך לשתף את תורתו עם הקהל היה חזק. לכן, רבי יוסף שלח את כתבי היד אל ליבורנו שבאיטליה, שם הודפסו והובלו חזרה למוגדור. חלק מספריו פורסמו עוד בחייו, חלקם הודפסו רק בשנים האחרונות, וחלקם ככל הנראה אבדו לעד, אולי בדרך לאיטליה ממוגדור. בנו רבי דוד לא כתב הרבה כמו אביו, אבל התאים לערבית מוגרבית את הספר “נחלת אבות”, והוסיף עליו “כהנה וכהנה” משלו. הוא היה ראש  בתי הדין במוגדור והיה ידוע בנטייתו להשכין שלום בין התושבים בעיר.

בביקורנו במוגדור התאהבנו במקום. אולי בגלל הצבע הכחול בכל מקום, ואולי בגלל השחפים מעל החוף. ועדיין, קשה להניח את האצבע על הסיבה: מה היה באותה מוגדור, עיר קטנה ויפה לחוף האוקיינוס האטלנטי, שכל כך השפיעה על מי שגדל בה? סבא שלמה-חי ואחיו, הסופר והצייר יצחק קנפו, כתבו עשרות שנים לאחר עזיבתם, ספרים המתארים את הזכרונות, המראות והריחות של החיים במוגדור.

רג’ין, אחותו של אשר, חיה בצרפת אך חוזרת מדי קיץ לעיר, עליה כתבה את ספרה “ילדות במוגדור”. חלק מהקסם ניתן לראות בציור העטיפה שצייר עבורה חי כנפו, בנו של יצחק, שמצליח להעביר באורח נפלא את התחושה של החוף סחוף הרוחות של העיר.

נעם על סקאלת התותחים של חומת העיר מוגדור, על חוף האוקיינוס האטלנטי
נעם מצטרף לשושלת

כל דור של המשפחה מצרף ספרים חדשים. אריאל ערך ספר על מגבלות האלטרואיזם, ושירה אחותו ספר על שיפור קוגניטיבי. מעניין לראות את השינוי לאורך זמן. אם רבי יוסף כתב בעברית רבנית או בערבית מוגרבית, נכדיו שלמה-חי ויצחק כתבו בצרפתית, נינו אשר כותב בעיקר בעברית, ובדור הבא אריאל ושירה כותבים את עבודתם המחקרית בעיקר באנגלית.

על רקע זה, לא מפתיעה המשיכה של נעם לכתיבת סיפורים משלו. כבר בכיתה ב’ הוא כתב סיפור ראשון, ג’ורג’יו והדרקון, ובכך, בלי שידע, הצטרף לשושלת ארוכה של כותבים. מהסיפור על הדרקון שיכול היה לרפא אנשים בעזרת הרוק שלו, דרך מאמר ביקורתי על מערכת החינוך, ועד הטקסט הציורי “נהר האריקה”, נעם היה כותב מגוון ומיוחד.

הסיפור האלגורי “הדרך הנכונה” שונה מרוב מה שכתב, ומספק לנו הצצה לכשרון המיוחד שלו. עליו תוכלו לקרוא עוד כאן

העמודים הפותחים את סיפורו של נעם – הדרך הנכונה