בוקר אחד הטלפון מצלצל ומהצד השני הכתבת רוני ריבלין, היא רוצה לכתוב על נעם. בשיחה בינינו דיברנו על כך שכבר כתבו הרבה, היא היתה מאוד נחושה למצוא דבר מה שטרם נכתב עליו. משהו שאנשים טרם שמעו או קראו. ואני זרמתי עם הרצון הזה שתאם בדיוק לשלי. רציתי כל כך שהעולם יגלה עוד טפח מאישיותו של הילד שנעלם.
רצינו שיבינו שזו לא גחמה, זו לא עוד הנצחה, אלא הרצון שלנו להמשיך את הנכחתו של הילד הכל כך מיוחד שלנו פה על הכדור הזה. הוא אולי לא כאן פיזית אבל ברוחו הרחבה העצומה והחכמה כל כך הוא עדיין פה וזו הדרך שלנו להתמודד עם העדרו.
רוני שאלה שאלות לא פשוטות בכלל, הדמעות זלגו מעצמן – לא פשוט להזכר, לחשוב על הגעגוע בקול רם… שאלות כמו-
למה את מתגעגעת במיוחד?
“לנוכחות, לריח, לחיבוק. לבשל איתו, להתייעץ איתו, לשמוע כמה דברים הוא ידע. חלק מהדברים האלו בכלל לא הבנו. דיברתי איתו כמו עם בוגר. כשחזרנו מחופשה משפחתית במרוקו הרגשתי שנסעתי עם אדם בוגר ולא עם ילד, שהיה רק בן 13 וחצי”.
הכתבים שבמגירה
כאמור, לאחר מותו של נעם, במהלך ימי השבעה, גילו הוריו כי נהג לכתוב סיפורים, אותם הוציאו כעת לאור לאחר קמפיין מימון המונים. “ידענו שיש לו יכולת כתיבה טובה, הוא היה כותב כשהיה צריך לכתוב. הוא כתב דרשה לבר המצווה ברמה מאוד גבוהה ובעבודת השורשים השפה הייתה מאוד גבוהה, אבל לא ידענו שיש גם סיפורים. יש סיפור אחד שהוא כתב בכיתה א’ או ב’ לאחיו, אבל את הסיפורים הוא לא נתן לנו לקרוא ולא ידענו שהם קיימים במחשב. אני חושבת שהסיפורים היו בחלקם שיעורי בית בשיעור ספרות. בכל פעם המורה הייתה מלמדת סגנון כתיבה מסוים, ונעם היה כותב סיפור באותו סגנון. כך למשל הוא כתב טקסט תיאורי שהפכנו לסרטון, שהעלנו ליוטיוב, ששמו ‘נהר האריקה’ וזה מעין תיאור של גן עדן, בו נעם כותב על בעלי חיים דימיוניים, צלילים ואורות. וכל זה הוא כתב בגיל 12, אולי אפילו מוקדם יותר. זה סיפור ששואב אותך לעולם של פנטזיה”.
לכתבה המלאה לחצו כאן